×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
מי שבהמתו רגילה לכנס לתוך שדה חברו, ובהמת הקצבים שמזקת, ובו ב׳ סעיפים
(א) מִי שֶׁבְּהֶמְתּוֹ רְגִילָה לִכָּנֵס לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ וּמַזִּיקָתוֹ, יָכוֹל בַּעַל הַשָּׂדֶה לְהַתְרוֹת בְּבַעַל הַבְּהֵמָה שֶׁיִּשְׁמֹר בְּהֶמְתּוֹ, וְצָרִיךְ לְשָׁמְרָהּ. {וְאִם לֹא שְׁמָרָהּ וְהִזִּיקָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם הֶזֵּקוֹ (כֵּן מוּכָח מִדִּבְרֵי הַתוס׳ וְהָרא״ש).} וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: גְּדֹר שָׂדְךָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס בּוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) ל׳ הטור בשם ר״י מעובדא דהנהו עיזי דבי תרבא וכדאמר ר׳ יוסף לאביי. ז״ל כו׳ בפ״ב דב״מ דף נג ע״ב
(ב) ולענ״ד צריך עיון דלדעת הרא״ש יכול לומר לו גדור שדך כדעת ר״ח כמ״ש הטור בסמוך לדעת התוס׳ שהביאו ראיה מאכלה תוך חניות וכו׳ נראה דחייב לשלם ואפילו לא התרה בו וכ״כ הראב״ד וכ״כ ה״ה בפ״ה מהנ״מ בשם רוב המפרשים לענ״ד נ׳ שתשלומין הוא אפי׳ בלא התראה אבל התראה היא שיסלק הזיקו דאע״פ שמשלם הזיקו לא בעי למוקם עלייהו בדינא ולפעמים אין האדם כמ״ש התו׳ גבי הנהו עיזי דשוקא וכו׳ וכדעת הריטב״א והרמ״ה שהביא הנ״י דמשמתי׳ למרייהו עד דמסלקי היזקא
(ג) ב) דליתיה לאביי דאמר הכי לרב יוסף כמ״ש הרי״ף דדיחוי בעלמא הוא וכ״כ התוס׳ שם היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם
(א) יכול הבעל השדה להתרו׳ כו׳ – אבל לא לשחטם כמ״ש בסעיף שאחר זה ששם מיירי מבהמות של קצבים שעומדי׳ לשחיטה אלא שהקצבים רוצים להשהות עד יום השוק שיכולין למכור אז הבשר ביוקר וקאמר דמשום הזיקתן מקדימין שחיטתן אם לא ישגיחו הקצבים בההתרא׳ משא״כ כאן דאיירי בסתם בהמות דאינן עומדין לשחיטה:
(ב) ואינו יכול לומר לו גדור כו׳ – דעל הבעלי׳ לשמור בהמת׳ שלא יזיקו ודומה זה לבהמה האוכלת מתוך החנות דחייבי׳ בעלי׳ לשלם לבעל החנות היזקתו כמ״ש הטור והמחבר בסי׳ שצ״א ואינו יכול לומר לו ה״ל לסגור חנותך ע׳ בטור שם כ׳ שר״ת והרא״ש חולקין ע״ז וס״ל דאינו דומה לאכל׳ מתוך החנות ע״ש ובפרישה:
(א) חייב לשלם הזיקו ואינו יכול כו׳ – ב״י כתב שכך הם דברי הרמב״ם פ״ה מהל׳ נזקי ממון ועיינתי שם בכל דברי הרמב״ם בהלכות נזקי ממון חפשתי ולא מצאתי דבר מזה ואי משום שכ׳ הרמב״ם שם שחייב לשלם כשהזיקה הבהמה בשדות אחרות אין ראיה דהא בקרא נמי כתיב ובער בשדה אחר ומוקמינן לה בש״ס כשגדר וחתרה או נפל בלילה וגם מ״ש ב״י שאין בדברי הרא״ש הכרע דבריו תמוהין שהרי הרא״ש מביא במסקנתו דברי רבינו חננאל ודוחה דברי התוס׳ ע״ש ושפיר כ׳ הטור שמסקנת הרא״ש כר״ח: ומהרש״ל כתב בפ״ק דב״ק סי׳ כ״ה דלא נהירא כלל דברי ר״ח דא״כ למה סתם רועים גזלנים ופסולי׳ לעדות לפי שאינם נזהרים משדות אחרות ואי היה צריך לגדור כל אדם שדהו מסתמא כל השדות גדורים הם וא״כ איך נכנס׳ בשדות אחרים כי מה שהבהמה חתר׳ הגדר לא שכיח כו׳ לכן נ״ל כרב יוסף דהוא רבו של אביי ואין הלכה כתלמיד במקום הרב כו׳ עכ״ל ודבריו לא נהירין לי דנהי דפטו׳ כשהזיק מ״מ מסתמא כל השדות אינם גדורים ופוק חזי דאין דרך בני אדם לגדור שדותיהם דא״כ צריך לגדור כל העולם אלא אין חוששין להיזק בהמות דלא שכיח שיזיקו בהמות בשדות אחרות והגע עצמך אף לדברי מהרש״ל דחייב וכי בכל פעם יהיו לו עדות שהזיק׳ או פעמים שהוא עצמו לא ידע מהיזק הבהמות אלא ודאי אין חוששין לכך וכמ״ש וסתם רועה פסול לעדות משום שרועה במזיד בשדות אחרות. גם בלאו הכי תימה על מהרש״ל איך רוצה להכריע נגד אביי והלא אין בידינו להכריע מה שנחלקו בו חכמי הש״ס והלא בע״כ גם אביי מודה להא דסתם רועים פסולי׳ אלא ודאי כמ״ש וגם על התוס׳ קשה כן שכתבו דאין הלכה כאביי משום דתניא אכלה מתוך החנות כו׳ ומ״ש התוס׳ דאביי אשתמוטי קמשתמיט דוחק גדול הוא. גם מ״ש מהרש״ל דאין הלכ׳ כתלמיד במקו׳ הרב לא נ״ל ואדרבא הא קי״ל דהלכ׳ כבתראי מאביי ורבא ואילך ואולי כוון למ״ש הנ״י דאביי נגד רב יוסף תלמיד היושב לפני רבו היה באותו מעש׳ אבל גם זה לא נ״ל ואדרבא משמע מדשתיק ליה רב יוסף אודי ליה ועוד דמשמע דהא דגרסי׳ בש״ס ואי גדר שן דחייב רחמנא היכא משכחת לה כו׳ משמע דסתמא דש״ס הוא דקפריך הכי דאי רב יוסף קא׳ לה הל״ל אמ״ר לי״ה ואי שן כו׳ וא״כ כיון דסתמא דש״ס קאמר משמע דסתמא דש״ס ס״ל כאביי מדמשני אליבא דאביי כשחתר׳ או דנפל בלילה ואפי׳ תימא דרב יוסף קאמר לה מ״מ משמע דקבל שינוי דאביי שחתר׳ כו׳ וכן מצאתי בהלכות גדולות דף פ״ז סוף ע״ג שכ׳ כדברי אביי וכ״כ ראב״ן בב״ק דף פ״ו ריש ע״ב וז״ל מהכא שמעינן דשן דחייב רחמנא בשד׳ אחר לא מיחייב אלא כשחתר׳ או דנפל גודא בלילה אבל אי לא גדר ארעי׳ ונכנסה בהמה ואכל׳ פטור עכ״ל כיון דהלכות גדולות ורבינו חננאל וראב״ן והרא״ש וטור סוברים דפטור הכי נקטינן דכבר נודע שדברי ה״ג ור״ח דברי קבלה הם מהש״ס ובפרט שהוכחתי שדבריהם עיקר.
(א) להתרות – אבל לא לשחיטה ול״ד לסעיף שאח״ז בבהמות קצבים שעומדין לשחיטה אלא שהקצבים רוצין לשהותן עד יום השוק כדי למכור הבשר ביוקר וקאמר דמשום הזיקתן מקדימין שחיטתן אם לא ישגיחו בההתראה משא״כ כאן בסתם בהמות דאינן עומדות לשחיטה. סמ״ע:
(ב) גדור – דעל הבעלים לשמור בהמתן שלא יזיקו ודומה זה לבהמה האוכלת מתוך החנות כו׳ כמ״ש בסי׳ שצ״א ס״ט וא״י לו׳ לו ה״ל לסגור חנותך ועיין בטור שכת׳ שר״ת והרא״ש חולקין ע״ז וס״ל דאינו דומה לאכלה מתוך החנות ע״ש עכ״ל הסמ״ע וכן הוא דעת הש״ך דאם לא גדר ארעיה ונכנסה בהמה ואכלה פטור דשן דחייב רחמנא בשדה אחר לא מיחייב אלא כשחתרה או דנפל גודא בלילה ע״ש שהאריך בזה ומסיק וכת׳ ז״ל וכיון דהלכות גדולות ור״ח וראב״ן והרא״ש וטור סוברים דפטור הכי נקטינן דכבר נודע שדברי ה״ג ור״ח דברי קבלה הן מהש״ס ובפרט שהוכחתי שדבריהן עיקר עכ״ל:
(א) מי כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה וכלי כו׳ וז״ש ואם כו׳ אפי׳ בלא התראה. ודלא כר״ח וכ״פ הרי״ף:
(א) [שו״ע] יכול בעל השדה. נ״ב ע׳ תשו׳ חות יאיר סימן קסה:
{א} מי שבהמתו רגילה ליכנס לשדה חבירו ומזיקתו כתב ר״י שיכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה שישמור בהמתו וצריך לשמרה ואינו יכול לומר גדור שדך כדי שלא תכנס בו אבל רבינו חננאל כתב שיכול בעל הבהמה לומר לבעל השדה גדור שדך ואם גדרה והזיקתו פטור בד״א בשדה לפי שמתפשטין לרעות ואין הרועה יכול לשמור כולם שלא יכנסו בשדות אבל בעיר אם נכנסה לחצר הניזק והזיקה חייב שאין אדם יכול לנעול ביתו ועל הרועה מוטל לשמור הבהמה כשמוליכה בעיר שלא תכנס לבית הניזק וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל:
(א) {א} מי שבהמתו רגילה ליכנס לשדה חבירו ומזיקתו כתב ר״י שיכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה וכו׳ ואינו יכול לומר לו גדור שדך שלא תכנס בו בפ״ב דב״ק (כג.) הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי לרב יוסף א״ל לאביי זיל אימא למרייהו דליצנעינהו וא״ל אמאי איזיל דאי אזילנא א״ל ליגדור מר גדירא בארעיה וכתבו התוספות והרא״ש אשתמוטי הוא משתמיט אביי שלא היה חפץ לילך דהא תנן אכלה מתוך החנות משלם מה שהזיקה ולא אמרינן שהוה ליה לנעול חנותו וכן פסק רב אלפס דליתא לדאביי וכתב נימוקי יוסף שכן פסקו כל המפרשים דאשינוי לא סמכינן ועוד דאביי בההיא שעתא תלמיד לפני רבו הוה וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהל׳ נזקי ממון:
ומה שכתב בשם ר״ח שיכול בעל הבהמה לומר לבעל השדה גדור שדך וכו׳ בד״א בשדה וכו׳ עד שלא תכנס לבית הניזק כל זה כתב הרא״ש שם:
ומה שכתב וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל איני רואה הכרע בדבריו:
(א) בהמה שהזיקה בשדה אחר האם חייב בעל הבהמה או שיכול לטעון היה לך לגדור שדך. הטור והב״י בסעיף א, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תמד, כתב דפטור כיון דהיה לו לגדור, וכתב דאם אין בהמות שכיחות שם אלא בזמן השוק אמרינם לבעל הבהמה לשמור בהמתו כיון דאין לבעל השדה לגדור שדהו משום שבוע או שבועיים בלבד.
האם קי״ל כהא דאמרינן דבהמות המזיקות מתרים בהם ושוחטים אותם. הטוש״ע והב״י בסעיף ב, הביאו דהכי קי״ל, ויש להעיר דר״ח בב״ק כג: ד״ה והא דמכריז, כתב דדין זה לאו דסמכא ואין לנו כח לפסוק כמותו, וראב״ן בסי׳ תמד, הביא את דבריו להלכה.
בהמות המזיקות דאמרינן דמותר לשוחטן כמה פעמים צריך להתרות בהם. הטוש״ע בסעיף ב, הביאו מהרמב״ם דמתרים ג׳ פעמים, והב״י תמה על זה דבגמרא אמרו סתמא מתרים בהם, ומשמע רק פעם אחת, ע״כ, ויש להעיר דבגמרא לפנינו הגירסא מתרינן במרייהו תרי ותלת זימנין, וכן גריס הרי״ף בב״ק כו, וכ״כ סמ״ג בעשה סז, דמתרים ב׳ וג׳ פעמים, וכ״כ הגהות אשר״י בב״ק ב,יא.
הא דאמרינן דבהמות המזיקות מותר לשוחטן האם היינו רק בבהמות העומדות לשחיטה. הטור והב״י בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה סז, הביא להלכה מר״י דדוקא אם עומדות לשחיטה.
(א) אבל ר״ח כתב כו׳ וצ״ע דבמרדכי פ״ג דב״ק כתב בשם ר״ח כדעת ר״י ונראה להגיה במרדכי רי״ף במקום ר״ח וכ״כ הרי״ף בהדיא וכ״כ התוס׳ בשם הרי״ף והמרדכי העתיק דברי התוס׳ גם מדהקדים המרדכי שם דברי ר״י לר״ת מוכח דט״ס הוא ומה״ט ג״כ אין להגיה ר״ת דא״כ הוה ג״כ מקדימו לר״י אבל אי גרסינן רי״ף א״ש דלכתחלה העתיק דברי התוס׳ ואח״כ כתב דעת הרי״ף שאינו מבעל התוס׳ וק״ל:
(א) מי שבהמתו רגילה כו׳ בב״ק הנהו עיזי דבי תרבו דהוי מפסדי ליה לרב יוסף א״ל [לאביי] זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו א״ל אמאי איזיל דאי אזילנא אמרי לי ליגדור מר גדירא בארעא וכתב ע״ז הרא״ש ז״ל כתבו התוס׳ אשתמוטי הוא משתמיט אביי שלא היה חפץ לילך והא תנן אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן שהיה לו לנעול חנותו וכן פסק רי״ף ז״ל דליתא לדאביי ומצאתי כתוב בשם ר״ח ז״ל דפסק הלכה כאביי ומודה אביי דבעיר אם נכנסים לחצר הניזק ואכלה שחייב שאין אדם יכול לנעול דלתי ביתו כל היום והרועה יש לו לשמור הבהמה כשמוליכה דרך העיר שלא תכנס לבית ותזיק אבל כשמתפשטין בשדה אינו יכול לשמור את כולם שלא יכנסו לשדות אחרות הילכך צריך אדם לגדור שדיהו מבואר בדבריו דמ״ש בשם ר״ח דמודה אביי בעיר כו׳ שכ״כ להשיב על ראיות התוס׳ דרצו לדמות דין היזק בשדה לאכלה מתוך החנות או מצידי הרחבה שהיא בתוך העיר וכתב שר״ח חילק ביניהן ובזה דברי רבינו מבוארין ולכן כ״ר שמסקנת הרא״ש כר״ח מאחר שמביאו באחרונה וגם בגמרא הנ״ל משמע שהודה ר״י לדאביי אלא שהתוס׳ רצו להוכיח שאין הלכה כן מכח הראיות הנ״ל ועל הראיות הללו כתב הרא״ש שר״ח חילק ביניהן נמצא דאין ראיה מהן א״כ פשוט שהרא״ש ס״ל כמותו ולא כב״י שכתב שלא ראה הכרעה בדבריו דהרא״ש ואף לדעת ר״י והרי״ף צריכין לחלק בין נדון זה דנכנסו לשדה לההוא דאכלה מהחנות דשם לא נזכר דצריך להתרות בבעל הבהמה אלא צריך לשלם כל פעם כל היזקה ובנדון זה אר״י דיתרה בהו וכמ״ש הרי״ף ור״י וה״ט כדי שלא יתנצלו הבעלים למימר לרועה מסרתיהו והרועה יתנצל לומר שנתפשטו מרעות ברחבה של שדה ולא יכולתי לשמרם ועיין מ״ש בש״ג מזה:
(א) {א} מי שבהמתו רגילה וכו׳. בפ״ב דב״ק (דף כ״ג) בעובדא דהני עיזי דבי תרבו וכו׳ כתבו התוס׳ דהלכה כרב יוסף ושכך פסק רב אלפס וליתיה לדאביי דדיחויא בעלמא הוא וכ״כ הרא״ש לשם וכתב עוד ומ״כ בשם ר״ח דפסק הלכה כאביי ומחלק בין עיר לשדה ומה שכתבו התוספות להביא ראיה מדתנן אכלה מתוך החנות משלמת וכו׳ ולא אמרינן הו״ל לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה וכן בכלב שאכל חררה אין כלל ראיה לדברי ר״ח דס״ל דאביי לא קאמר אלא בשדה אבל חנותו שהיא בעיר אין אדם חייב לנעול את ביתו וכן ברחבה וכלב ומדכתב דברי ר״ח באחרונה כתב רבינו שכך היא מסקנתו ודלא כב״י שכתב איני רואה הכרע בדבריו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) הַקַּצָּבִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּהֵמוֹת לִשְׁחֹט בְּיוֹם הַשּׁוּק, אִם הֵם מַזִּיקוֹת אֲפִלּוּ בִרְשׁוּת הָרַבִּים, מַתְרִים בַּבְּעָלִים שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁיִּשְׁמְרוּם, וְאִם לֹא שְׁמָרוּם, רַשַּׁאי הַנִּזָּק לְשָׁחֲטָם שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, וְאוֹמְרִים לַבְּעָלִים: בּוֹאוֹ וּמִכְרוּ הַבָּשָׂר שֶׁלָּכֶם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(ד) ג) שם ס״ב ושם בגמ׳ מכריז רב יוסי ואתימא רבה וכו׳
(ה) ד) כן כתב רש״י והרא״ש שם
(ו) ה) ל׳ הרמב״ם ריש פ״ה וכ״כ הרי״ף וכן הוא בגמ׳ שם אכן במ״ש הרמב״ם שם שהדין כן בכל הבהמות לא קי״ל כוותיה
(ז) פי׳ אפילו ביומא דלאו שוקא רש״י
(ג) אפי׳ בר״ה – ר״ל אף דשם רשות המזיק והניזק שוה וה״ל להניזק לשמור עניינו משור המזיק:
(ד) מתרין בבעלי׳ ג״פ – לא קאמר שצריכין שיזיקו ג״פ אלא אף שלא הזיקו אלא פעם א׳ ואחר ההיזק התרו בבעלי׳ ג״פ הרשות ביד הניזק לשחטם אם לא שמרם ואף אם ישיב בעל הבהמ׳ אם יהי׳ למי היזק מבהמתי אשלמנה לא משגיחין ביה דאין אדם רוצה להיות ניזק ולהטפל נפשו בתשלומין וגם ניחא לאדם בשלו והיינו דוקא בבהמת הקצבים דבלה״נ עומדי׳ לשחיטה ביום השוק וכנ״ל:
(ג) בר״ה – ר״ל אף דשם רשות המזיק והניזק שוה וה״ל להניזק לשמור ענינו משור המזיק. סמ״ע:
(ד) פעמים – ואף שלא הזיקו אלא פעם אחד ואחר ההיזק התרו בבעלים ג״פ הרשות ביד הניזק לשחטן אם לא שמרן ואפי׳ אם יאמר הקצב שישלם מה שיזיקו בהמותיו לא משגחינן ביה דאין אדם רוצה ליטפל נפשו בתשלומי נזקו וגם ניחא לאדם בשלו. שם:
(ב) מתרין כו׳ – עבה״ג ועתוס׳ ד״ה הנהו כו׳ וכ״פ הפוסקים:
(א) מתרים בבעלים – ע׳ בת׳ חות יאיר סי׳ קסה במעשה בא׳ שהיה לו חנות לפני פתח ביתו במיני קטניות וזרעונים והיו תרנגולות של שכינו פורחות תמיד על החנות ואוכלות משם והפריחם כמה פעמים וחזרו ובאו כ״פ והגיד לבעל התרנגולות לשמרם כי אם יבואו יכם וימיתם ולא חש. ופ״א שחזרו ובאו עמד בעל החנות והרג א׳ מהם המובחרת העומדת לגדל ביצים ואפרוחים. ובאו לדין ופסק שם דבעל החנות חייב לשלם דמי שווי התרנגולת אלא דאם טען שאחר שהתרה בו הוזק ממנו כך וכך נשבע ומנכה לי. ואפילו היתה התרנגולת עומדת לשחיטה מ״מ הא קיי״ל דבעי התראה והיינו בעדים וכ״כ הגהת ש״ע סי׳ תטז אבל מה שמזהיר הניזק פה אל פה למזיק לא נקרא התראה שהיה יכול לכפור בו או לומר לא חששתי לדבריך ומכ״ש בנ״ד שהיתה עומדת לגדל ביצים דאף אם היה התראה לאו כל כמיניה לשחטה וכמ״ש כמעט כל הפוסקים כו׳ ע״ש:
{ב} הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק אם הם מזיקות אפילו ברשות הרבים מתרין בבעלים שישמרום ואם לא ישמרום רשאי הניזק לשוחטה ויתן אותה לבעלים שחוטה:
{ג} לשון הרמב״ם ז״ל בהמה שהיתה רועה ונכנסה בשדה אחר אף על פי שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלש פעמים ויש רשות לבעל השדה לשחטה ואומר לבעלים בא ומכור הבשר שלך מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק ואפילו לגרום נזק אסור ע״כ. משמע מדבריו שזה הדין נוהג בכל הבהמות וא״א הרא״ש ז״ל כתב דוקא באותן העומדות לשחיטה אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה לאו כל כמיניה אלא אי מפסדת משלם וכן השיג עליו הראב״ד ז״ל.
(ב) {ב} הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק אם הם מזיקות אפילו ברשות הרבים מתרינן בבעלים שישמרום וכו׳ בפ׳ הנזכר (שם) מכריז רב יוסף הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו תרי ותלת זימנין אי ציית ציית ואי לא אמרינן ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך. ופרש״י עיזי דשוקא. דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהי להו עד יומא דשוקא: מתרינן במרייהו. אי מפסדן אפילו בר״ה: אמסחתא. מקום מעמד הקצבים: וקבל זוזך. אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימין:
(ג) {ג} ומה שכתב לשון הרמב״ם בהמה שהיתה רועה ונכנס בשדה אחרת וכו׳ בפ״ה מהלכות נזקי ממון.
ומה שכתב אף על פי שעדיין לא הזיקה איני יודע מנין לו:
ומה שכתב מתרין בבעלים ג״פ תמיהני דבגמרא לא אמרו אלא מתרין בהו ואיפשר שהוא היה גורס כן:
ומה שכתב וא״א ז״ל כתב דוקא באותן העומדים לשחיטה וכו׳ שם וכך הם דברי רש״י שכתבתי בסמוך וכן כתב הראב״ד וכן כתבו התוספות והמרדכי והרשב״א ז״ל והביאו ראיה מדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דא״ל דליצעינהו ולא אמר ליה לישחטינהו וכתב ה״ה שכן הסכימו רוב המפרשים:
ולענין הלכה לדברי הרוב שומעין וכ״ש שהוא להקל על בעל הבהמה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב)
הקצבים שיש להם כו׳ לשון הרמב״ם כו׳ שם דף כ״ג [עב״ח שהביא לשון הגמרא עם פרש״י] וגם התוס׳ כתבו כדברי רש״י ע״ש שהביאו ראיה לדבר וס״ל דמש״ה אמר הני עיזי דשוקא דר״ל העומדים לשחוט ביום השוק שאז יש ריבוי עם ונמכרות ביוקר וכיון דמ״מ לשחיטה הן עומדין אין הפסד בשחיטה כ״כ אבל הרמב״ם מפרש עיזי דשוקא שהולכים בשוק ול״ד בשוק קאמר אלא שהולכים לרעות בכל מקום וכ״כ המ״מ שם ולפ״ז מ״ש דמפסדי אין לפרש דכבר הפסידו דא״כ למה תלה הדבר בהליכתן ורעייתן בשוק אלא ע״כ צ״ל דמפסדי שעומדים מוכנים להפסיד מכח זה דתמיד הולכים בשוקים ורועים בכל מקום ומוכנים הם ליכנס לשדות ולכרמים ויפסידו מש״ה קאמר דמתרינן בהו ואי לא ישגיחו בעליהן ישחטינהו וכתב הרמב״ם דהתראה זו הוא ג״פ וכתב ב״י שגי׳ ספרו היה כן וגם בגמרא שלנו הוא כן וכנ״ל ובזה ניחא שלא תקשה עליו מהנהו עיזי דתרבו כהוכחת התוס׳ דשם היתה התחלת התראה ומש״ה אף שכבר הפסידו לא היה רשאי לשחטם ואם לא היו משגיחין בהתראתו היה מתרה בהן עוד פעם שנייה ושלישית שאם לא ישמרם אזי ישחטם אבל לפי׳ רש״י ותוס׳ דפי׳ עיזי דשוקא שעומדים לשחוט ביום השוק אין נוח לפרש דמ״ש דמפסדי שעומדים להפסיד וטפי נוח לפרש שכבר הפסידו ובזה נסתלקה תמיהת הב״י על הרמב״ם דהא מפסדי קאמר דמשמע שכבר הזיקו וק״ל. ובזה דברי רבינו מבוארים וניחא דלא סתר רבינו דברי הרמב״ם ממ״ש ומפסדי וגם מעובדא דעיזי דבי תרבו הנ״ל לפי שאין מכל אלו סתירה להרמב״ם וכמ״ש ודוק:
(ב) הקצבים שיש להם בהמות כו׳ שם מימרא דר״י תיכף אחר עובדא דבי תרבו הנ״ל ועד״ר שם כתבתי ל׳ הגמרא וכתבתי טעם לפי׳ הרמב״ם:
ומש״ר אפילו אם הם מזיקים בר״ה כן הוא ל׳ רש״י והרא״ש שם ואף שלמסקנת הרא״ש בשם ר״ח דוקא בעיר צריכים הבעלים לשמרם אבל בשדה יכול לומר גדור שדך וה״ה בר״ה שאני הכא כיון דמ״מ לשחיטה היו עומדים אין היזק כ״כ בשחיטתן אף אם שוחטין אותן שלא ביומא דשוקא וכ״כ הרא״ש שם בהדיא ע״ש:
(ג) לשון הרמב״ם כו׳ עד״ר:
ומ״ש שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק כ״כ ג״כ התוס׳ שם אבל לא ס״ל כהרמב״ם וכמ״ש בדרישה:
ומ״ש וכן השיג עליו הראב״ד ע״ש בהשגותיו שכתב ז״ל לא נאמרו דברים הללו כ״א בעיזי דשוקא שעומדים לשחוט ואין להם רועה כו׳ ומדכתב שאין להם רועה משמע שפי׳ כן מ״ש עיזי דשוקא דכיון דאין להם רועה לרעותן בשדות מצויות הן בשוק ואשר אין להן רועה הוא משום שעומדות לשחוט וזהו פי׳ שלישי לא פי׳ רש״י ותוס׳ ולא כפי׳ הרמב״ם שכתבתי בדרישה ויש בו קצת נ״מ לדינא דדוקא באין להם רועה שייך האי דינא ודוק:
(ב) {ב} הקצבים וכו׳. שם מכריז רב יוסף ואי תימא רבה הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו תרי ותלת זמנין אי ציית ציית ואי לא אמרינן ליה תיב אמסחתך וקבל זוזך ופי׳ רש״י הנהו עיזי דשוקא דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהי להו עד יומא דשוקא. מתרינן במרייהו אי מפסדין אפילו בר״ה. וקביל זוזך אפי׳ ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימין עכ״ל וכן פירשו התוספות דדוקא בהנהו דקיימי לשחיטה אבל עז לחלבה וכו׳ כמ״ש רבינו ע״ש הרא״ש:
(ג) {ג} לשון הרמב״ם בהמה שהיתה רועה וכו׳. כתב ב״י דמ״ש אע״פ שעדיין לא הזיקה איני יודע מנין לו ומ״ש מתרין בבעלים ג״כ תמיהני דבגמרא לא אמרו אלא מתרין בהו ואפשר שהוא היה גורס כן עכ״ל ויש לתמוה דבכל ספרי הגמרא איתא מתרין במרייהו תרי ותלת זמנין והיינו תרי לרבי דבתרי זימני הויא חזקה ותלת לרשב״ג והרמב״ם כתב ג׳ פעמים להקל לנתבע וכך הוא באלפסי מתרין בהו זימני תרי ותלתא איברא דבאשיר״י כתב בסתם מתרין במרייהו ומה שכתב עוד איני יודע מנין לו דאע״פ שלא הזיקה נראה דהכריח כך מדמצריך להתרות בו ג״פ מכלל דעדיין לא הזיקה דאי הזיקה פעם אחת בהתראה אחת סגי דאם לא ציית שוחטין אותן ואין ממתינין לו עד שיזיק פעם שנייה וכ״כ התוס׳ הנהו עיזי דשוקא וכו׳ דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע״ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזמנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלב ורחל לגיזותיה יכול לומר כשיזיק ישלם וכו׳ עכ״ל אלמא דמקודם שהזיקו מתרין בהו וכדכתב הרמב״ם והב״י בש״ע השמיט הא דכתב הרמב״ם אע״פ שלא הזיקה ונ״ל דלא דק אלא העיקר כדברי הרמב״ם והסכמת התוס׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×